החלטה בתיק בש"פ 4829/13

1.        ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רון שפירא) במ"ת 686-03-13 מיום 12.6.2013 ומיום 3.7.2013, על-פיהן שוחרר המשיב לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית "אילנות".

2.        המשיב הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע ארבעה מעשי- שוד, בארבעה סניפי בנק בערים שונות, באמצעות פתק ובו איומים על פקידות הבנק. אחד ממעשי השוד נעשה בצוותא עם אחר. שלל ארבעת מעשי-השוד הסתכם בכ-51,000 ש"ח.

3.        בתחילה הוגש כתב אישום חמור יותר, בד בבד עם בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בעקבות הסכמה על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מסוכנות, ביקש בית המשפט המחוזי תסקיר מאת שירות המבחן. על-פי התסקיר, מכיר המשיב בהתמכרותו לאלכוהול ולהימורים, ובצורך לעבור גמילה וטיפול על מנת לשקם את חייו. המשיב הביע מוטיבציה לטיפול לטווח ארוך. על-פי התסקיר, נשקפת מהמשיב סכנה ברמה בינונית להישנות התנהגות עבריינית. אמו ודודתו דיווחו לשירות המבחן על ניסיונות רבים לשכנעו להיגמל מאלכוהול בשלבים קודמים, אך הוא לא התרצה. שירות המבחן המליץ לשלב את המשיב בקהילה טיפולית "אילנות" לגמילה מסמים ומאלכוהול. בית המשפט המחוזי ציין, כי בשים לב לעבירות שמדובר בהן ולרקע לביצוען, כלל לא ברור אם המשיב עומד באמות המידה לשחרור לחלופת מעצר טיפולית או בכלל. אף-על-פי-כן, חרף התנגדות העוררת, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת שירות המבחן ואיפשר את השלמת הבדיקות, תוך שהבהיר כי אין בכך כדי לקבוע עמדה לגבי ההמשך. לאחר מספר דחיות הוגש תסקיר משלים. בין לבין, במסגרת ההליך העיקרי, הורשע המשיב בכתב אישום מתוקן בעבירות כנ"ל, כשבהסדר הטיעון נקבע כי הטיעון לעונש יהיה חופשי, והעוררת תטען לעונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. טיעונים לעונש נקבעו ליום 1.9.2013, לאחר שיוגש תסקיר לעניין העונש.

4.        בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו את החובה לשקול חלופת מעצר גם בשלב שלאחר ההרשעה ולפני מתן גזר הדין, באשר המעצר איננו מקדמה על חשבון העונש, וכאשר חלופת המעצר מאיינת את המסוכנות. בית המשפט המחוזי עמד על הפסיקה המנחה שלפיה העיתוי הראוי להליך שיקומי הוא בשלבי גזירת הדין, במסגרת הענישה, ולא בשלבי המעצר. ברם, בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין, הגם שעניינו בהבניית שיקול הדעת בענישה, הרי שיש בו גם כדי להשליך על הליכי המעצר. יש צורך באיזון בין הצורך להגן על הציבור ועל תקינות ההליך המשפטי, לבין השמירה על זכויותיו הדיוניות והמהותיות של הנאשם. חלק מהליך משפטי הוגן הוא יצירת אפשרות דיונית לנאשם לשכנע את בית המשפט כי קיים בעניינו אפיק שיקומי, דרך טיפולית, שבצד ההגנה על שלום הציבור פותחת את הדלת לשיקומו. לדברי בית המשפט המחוזי, יש ליצור מסלול דיוני בשלבים הקודמים לגזירת הדין על מנת לאפשר לנאשם להציג לפני בית המשפט הדן בתיק העיקרי גם אפשרות של מסלול שיקומי. שלילה מוחלטת של האפשרות להתחיל בהליך שיקום במסגרת של חלופת מעצר פוגעת פגיעה של ממש בהגנת הנאשם, וזאת ללא תכלית ראויה של ממש. בית המשפט ציין כי העובדה ששיקולי השיקום מקבלים מעמד מרכזי במסגרת הבניית שיקול הדעת בענישה, צריכה להשפיע גם על רמת הגמישות שבבחינת האפשרות לשחרור של נאשם לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי ציין כי אין בכך כדי לכבול את ידיו של המותב הדן בתיק העיקרי, מאחר ובית המשפט אינו גוזר את הדין כאשר הוא מפנה נאשם לחלופת מעצר המשלבת הליך טיפולי, וגזירת הדין עודנה מסורה למותב הדן בתיק העיקרי. בית המשפט המחוזי הורה אפוא על שחרור המשיב לחלופת מעצר ב"אילנות", שם ישהה המשיב ב'מעצר בית' מלא, ויאסר עליו לצאת שלא בליווי מדריך מטעם הקהילה, ושלא לצרכים טיפוליים או על מנת להתייצב למשפטו. בפרט יאסר על המשיב להגיע למוקדי ביצוע העבירות שבהן הורשע.

5.        העוררת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו למעשה כי אין לנהוג עוד בהתאם לפסיקה העקבית של בית המשפט העליון לפיה העיתוי הראוי להליך שיקומי הוא שלב גזירת הדין, ולא שלב המעצר. במיוחד כך כשמדובר במי שהורשע בדינו וממתין לגזירת העונש. עוד טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשתית את עמדתו על תיקון 113. עובר למעצרו לא גילה המשיב כל נכונות או עניין להיגמל, חרף ניסיונות רבים של בני משפחתו לשכנעו לעשות כן. ועוד שגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על שחרורו של המשיב בלי לקיים דיון בנושא מסוכנותו, וקבע כי הקהילה הטיפולית המוצעת כוללת סדרי פיקוח נאותים, מבלי שהובאה לפניו כל תשתית עובדתית בעניין זה. ככלל, טוענת העוררת, העיתוי הראוי להליך גמילה הוא שלב גזירת הדין וריצוי העונש, בכפוף לחריגים. הבסיס לכלל הוא הרצון שלא לכבול את שיקול דעתו של המותב הדן בתיק העיקרי, אשר עתיד לגזור את דינו של הנאשם, אם ירשיעו. לגבי נאשם אשר הורשע, אמורים הדברים הללו ביתר שאת. בית משפט זה ציין כי "במקרה מעין זה, ראוי לשופט המעצרים שלא להורות על חלופת גמילה באשר יש בכך מעין התערבות, מעין השגת גבולו של ההליך התלוי ועומד של גזירת העונש... באם ימצא המותב הדן בתיק העיקרי כי במסגרת גזר הדין יש לשלוח את הנאשם לגמילה, יעשה כן במסגרת גזר הדין. אך אם סמוך למתן גזר הדין נשלח הנאשם לחלופת גמילה, גזר הדין עלול לקטוע את הליך הגמילה הארוך ו'מה טעם בהתחלת תהליך הגמילה כשתוצאות הדיון בעניינו עלולות לסכל תהליך זה?'... למיצער, יש בכך כדי לכבול את ידי המותב בבואו לגזור דינו של הנאשם, שהסתמך על ההליכים הנוגעים לשיקומו ופיתח ציפייה הנובעת מהסתמכות זו" (דברי השופט עמית בבש"פ 1981/11 מ"י נ' סויסה (21.3.2011) ושם הפניה לאסמכתאות נוספות). מועד הטיעונים לעונש נקבע ליום 1.9.2013. ב"כ המשיב התנגד להקדמתו, אך שירות המבחן הבהיר כי אם יבוטל שחרורו של המשיב, תשוב ותישקל האפשרות להקדים את מועד הגשת התסקיר. לטענת העוררת, כעת, לאחר הרשעה, הפכה מסוכנותו של המשיב מלכאורית למוכחת, וככלל, נראה כי אין מקום בשלב זה לשחרר לחלופת מעצר. משמעויותיה של חלופת גמילה אינן רק בהיבט של מניעת מסוכנות והבטחת התייצבות למשפט. שחרור לחלופת גמילה הוא מהלך שיקומי הצופה פני עתיד, וככזה, עשויות להיות לו השלכות על ההליך העיקרי, ובפרט על גזירת עונשו של המשיב. ככל שההליך המשפטי מתקרב אל קיצו, גוברת הזהירות שיש לנקוט בה בשימוש בחלופה שכזו, על מנת שלא לחדור ל"טריטוריה" של המותב הדן בתיק העיקרי, אשר עתיד לגזור את דינו של המשיב. למרות דבריו של בית המשפט המחוזי על כך שאין בהחלטתו כדי לכבול את ידיו של המותב הדן בתיק העיקרי, וכי אין בה כדי להביע עמדה לעניין העונש, הרי שהניסיון מלמד כי למהלך שכזה יש השלכה משמעותית על גזירת הדין. אין בתיקון 113 כדי לשנות את ההלכה הנוהגת לפיה העיתוי הראוי להליך שיקומי הוא בשלב גזירת הדין ולא בשלב המעצר. תיקון 113 לא התיימר לשנות מן ההלכות הפסוקות בדיני המעצרים. הענישה והמעצר הן טריטוריות שונות, ואין לאפשר לאחת להסיג את גבול רעותה. בנוסף נטען, כי בית המשפט אינו רשאי לשחרר עציר להליך שיקומי, על מנת שהליך זה ישפיע על גזירת עונשו. זו אינה תכלית המעצר. ההליך השיקומי לא נועד לסייע למשיב להוריד את רף הענישה הצפוי לו. העוררת מוסיפה וטוענת כי המשיב לא החל בגמילה טרם מעצרו, מספר פעמים בעבר סרב לטיפול גמילה, וקיים חשש כי המוטיבציה והנכונות הגבוהים אשר הביע נועדו להביא להקלה בעונשו ולאו דוקא לגמילתו מאלכוהול. זאת ועוד, לפני בית המשפט המחוזי לא נבחנה השאלה האם יש בידי הקהילה הטיפולית "אילנות", ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהמשיב, אשר הורשע כאמור בביצוע ארבעה מעשי שוד.

6.        לטענת המשיב, יש להשאיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה, על יסוד נימוקיה. לדידו, החלטת בית המחוזי אף עומדת במבחנים שנקבעו בענין סויסה. תסקיר שירות המבחן החיובי, הבעת הנכונות והמוטיבציה מצדו של המשיב, העדר עבר פלילי, גילו הצעיר, והעובדה כי הוא סובל מבעיית אלכוהול, אשר בגינה ביצע את העבירות שבהן הורשע, כל אלו יש בהם כדי לסייע למשיב לעמוד במבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה. המשיב הכה על חטא, הביע חרטה, והוא רוצה להשתקם. עוד טוען המשיב, כי טענתה של העוררת לפיה יש בהחלטת בית המשפט המחוזי כדי להשפיע על החלטת המותב בתיק העיקרי, היא חרב פיפיות. אכן, בשחרור של המשיב לגמילה יש כדי להשפיע על גזר הדין, אך גם בהחלטה על המשך מעצרו יש כדי להשפיע על גזר הדין. מדוע על בית המשפט לבכר השפעה כזו על השפעה אחרת, שואל ב"כ המשיב. על המותב העיקרי מוטלת החובה להכריע בעניין המונח לפניו, תוך התחשבות בכל הנתונים ושיקלולם. יצירת מחסום מפני הבאת נתונים רלוונטיים, והסתרתם מפני המותב העיקרי, יש בה כדי לפגוע בהליכי עשיית הצדק שעליהם מופקד בית המשפט.

7.        השאלה האם מתי וכיצד יזכה נאשם לחלופת מעצר בדמות טיפול גמילה נדונה רבות בבית משפט זה. בעבר ננקטה גישה מחמירה לפיה אין לשלוח לחלופת מעצר לצורך גמילה נאשם אשר לא החל בטיפול טרם מעצרו (ראה למשל: בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 140 (1999)). ברבות השנים ננקטה גישה מקלה יותר (לסקירה ראו: איתן מגן, "מוסד גמילה כחלופת מעצר" הסניגור 29, 3  (1999)). סקירה מקיפה נערכה על-ידי השופט עמית בענין סויסה הנ"ל. וזוהי התורה על רגל אחת: "הכלל הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש. לכלל זה חריג בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים המצטברים הבאים והם: (א) כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר. (ב) כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה. (ג) כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. התנאי הראשון הוא החריג העיקרי, אך רשאי בית המשפט להורות על שחרור לחלופת גמילה גם כאשר התנאי השני והשלישי מתקיימים במצטבר מבלי שהתקיים התנאי הראשון". השופט עמית ממשיך שם ודולה מהפסיקה ומדיליה, את השיקולים הרלוונטיים. וכך היה מונה: (א) האם הנאשם התחיל כבר בהליך גמילה עוד לפני מעצרו; (ב) סיכויי הצלחת הטיפול, מידת התאמתו ומוכנותו של הנאשם לטיפול גמילה; (ג) גילו של הנאשם והזדמנויות גמילה שניתנו לו בעבר; (ד) האם יש בחלופת הגמילה כדי לאיין או להקהות את עילת המעצר, אם של חשש לשיבוש הליכי משפט ואם של מסוכנות לציבור; (ה) סוג העבירות המיוחסות לנאשם; (ו) עברו הפלילי של הנאשם; (ז) השלב שבו נמצא התיק העיקרי והזמן שנותר עד לסיומו; (ח) גזר הדין הצפוי לנאשם אם יורשע; (ט) נכונות מוסד מתאים לקלוט את הנאשם; (י) החלטת ערכאה דיונית לעומת החלטה בערר.

8.        ב"כ הצדדים טענו מזה ומזה על תיקון 113, עד כמה מגעת השפעתו על דיני המעצרים, אם בכלל; ועוד טענו על משקלו של השיקום לעת מתן גזר הדין, במסגרת מכלול שיקולי הענישה. העניין טעון בדיקה וחקירה, אך הוא חורג מן הדרוש לצורך הכרעה בערר דנן. לא על המישור העקרוני יוכרע הערר, אלא על המישור הפרטני. המשיב הורשע כאמור בביצוע ארבעה מעשי שוד. העבירה עצמה חמורה ומסוכנת, והמשיב שב ושנה בה, לאור-יום, תוך הפגנת תעוזה רבה. אמנם אין למשיב הרשעות בעברו, אך לאחר הרשעתו עתה, שוב אין מדובר במסוכנות לכאורית, אלא במסוכנות מוכחת. כך עולה מעצם ביצוע המעשים, וכן גם מהערכה מקצועית של שירות המבחן. לא ניתן מענה להניח את הדעת בעניין זה של המסוכנות, וגם לא לטענתה של העוררת על כך שלא הובאו נתונים באשר למהות הקהילה הטיפולית אשר אליה שוחרר המשיב, לתנאים המצויים בה, ולאמצעי הפיקוח. לזכותו של המשיב מן הראוי לציין את התסקיר החיובי ביחס לאופק השיקומי, עניין שיש לייחס לו משקל הולם, אך יעמוד לזכותו של המשיב גם בעת הטיעונים לעונש. עם זאת, אין להתעלם מכך שהמשיב לא החל בגמילה בטרם מעצרו, גם לא שעה לניסיונות אמו ואחותו לשכנעו כמה וכמה פעמים בעבר לעבור טיפול של גמילה מאלכוהול, ולא בכדי חוששת העוררת כי יותר מאשר רוצה המשיב להיגמל, הוא רוצה להשתחרר מן המעצר ולהקשות על המותב בתיק העיקרי למצות עמו את הדין. גבי דידי, התסקיר מדבר כאמור בעד המשיב במה שנוגע לאופק השיקומי. מכל מקום, מועד הטיעונים לעונש קרב לבוא, ועם שיתוף פעולה של שירות המבחן וב"כ המשיב, נראה כי ניתן יהיה להקדימו עוד. או אז יעמדו לפני המותב הדן בתיק העיקרי כל ההיבטים הצריכים לעניינו של גזר הדין, לא רק תמונה חלקית כפי שיש כעת, ובית המשפט לא יהיה כבול - לא בכוח ולא בפועל - לתהליך שהוחל בו. במצב הדברים הנוכחי, כשאנו מצויים לאחר הכרעת הדין ובתכוף למתן גזר-הדין, נוטה מאזן השיקולים לחובתו של המשיב. ימתין קמעא, וישטח את טענותיו לפני המותב בתיק העיקרי. זה יפעיל את שיקול דעתו בהתאם לחקיקה ולהלכה הפסוקה ובכללם תיקון 113 האמור, ישקול שיקולי שיקום ושאר שיקולים הצריכים לעניין, ויעשה כחכמתו.

9.        החלטתי אפוא לקבל את הערר ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, תוך שמירת מלוא זכויותיו לטעון על כנות רצונו ומסוגלותו לתהליך שיקומי, במסגרת הטיעונים לעונש.  

           ניתנה היום, י"ד באב התשע"ג (21.7.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: